שחמט
מוטי יצא מאולם הלימוד בזעף. הוא ניסה לטרוק את הדלת הכבדה בחוזקה מאחורי גבו, אך השאון התמידי והמיית הלימוד מנעו מן התלמידים לשמוע את הכעס, והוא נותר לבדו במסדרון עם הטריקה ועם המרירות.
אוף. הישיבה הזאת.
למה אף אחד לא מבין שהוא צריך הפסקה גם באמצע השיעור? ככה הוא מתרכז יותר טוב כשהוא כן נמצא. וזה לא שהמגיד- שיעור לא נתן לו לצאת, להיפך, כשמוטי קם מהגמרא והתחיל לפסוע החוצה, ליווה אותו המג"ש במבטו השקט. וכשפתח מוטי את הדלת, לחש לו: "אתה יוצא להתאוורר? יופי. תחזור בשיעור הבא רענן ומלא מרץ."
בשיעור הבא!! מה הוא יעשה בחוץ כל כך הרבה זמן? ולמה הוא מרגיש פושע? גם אליהו זיגלבוים יוצא לפעמים באמצע הסדרים ואף אחד לא אומר לו מילה.
מוטי יצא אל הלובי. היה טוב אם היתה לו סגריה עכשיו שתוכל להרגיע אותו. אבל הנסיון הקטן שלו לעשן, נקטע כבר בתחילתו, כשהיה בשיעור א'. המשגיח פשוט קרא לו והודיע לו שהוא בישיבה הזאת ושהוא לא מעשן יותר ושיצא מהחדר ושיסגור את הדלת אחריו.
אף אחד לא מבין אותו. חושבים שהוא רוצה לעשות הפוך מכולם, שהוא לא רוצה להתקדם בדרך שהורו לו. אבל זה כל כך לא נכון! הוא באמת מחובר לה' ורוצה לעשות את רצונו. הוא פשוט לא חושב שהדרך שהישיבה שלו מתווה לו היא הדרך הנכונה. בישיבה דוגלים בצעדים קטנים ובטוחים ולא מרשים לעקוף אותם. והוא? הוא רוצה כבר להיות אחרי, לנהוג כמנהג ה"בעלי- בתים" שהתורה בכיס שלהם והם מתקדמים איתה הלאה בדרכם שלהם...
בלילה, הרבה אחרי כיבוי האורות, הוא חשב על זה שוב. חשב והגיע למסקנה שהוא צודק. בהחלטיות הוא השתחל מהמיטה, התלבש בשקט כדי לא להעיר את חבריו הישנים מזה שעה ויותר, וירד על בהונות רגליו אל אולם הלימוד הריק, השקט והחשוך.
זה היה לימוד! מוטי שכח מעצמו. כל כולו מלא התלהבות וחשק - הוא נסחף אל הסוגיה. הקשה לעצמו קושיות וחיפש לעצמו תירוצים. פיאותיו הארוכות מתנדנדות במרץ בצידי פניו ובהנו מונפת באויר פעם אחר פעם. הוא משנן לעצמו פרקים שלמים בעל פה, מקשה, מתרץ, סותר, מיישב ונהנה מעצמו עד כדי שלא שת את ליבו אל השעון הדוהר.
כנראה שעצמו היה חברותא מוצלחת כל כך עד שלקח למוטי שעתיים לפחות להבחין שהוא לא היחיד הנוכח באולם. לאט ובזהירות הרים את ראשו מהגמרא ונתקל במבטו חמור הסבר של המשגיח.
"גולדמן". אמר המשגיח ולא חייך. "אתה רוצה אולי להסביר לי מה אתה עושה כאן?" "ל...לו...לומד" ניסה מוטי להסביר. "בכזאת שעה?" התפלא המשגיח. "לא מקובל עליי."
"אבל... כבוד המשגיח... גם הרב אליישיב והרב וואזנר... וכל הרבנים... כולם לומדים עד מאוחר.." ניסה מוטי להסביר: "אני רוצה להיות כמוהם, באמת רוצה. להיות פרוש וגדול בתורה... אני לא רוצה ללכת עם הישיבה צעד אחר צעד. אני רוצה לחקות את גדולי ישראל. להתחיל מהסוף..."
המשגיח לא ענה. הוא סגר למוטי את הגמרא וחיכה לו בשתיקה עד שיעמוד. הוא שתק גם כשמוטי נלווה אליו ביציאה מאולם הלימוד והמשיך לשתוק גם כשחצו את הפרוזדור הארוך המפריד בין האגפים. רק כשגמרו לטפס את גרם המדרגות הראשון ודרכיהם היו אמורות להתפצל, עצר המשגיח והביט שוב בעיניו של מוטי גולדמן. מפלח אותו עד עמקי הנפש.
"ולכן גם בקשת ללמוד לבד, בלי חברותא, בסדר שלישי?" חתך קולו העמוק של המשגיח את הדממה, "כי שמעת שהרב חיימוביץ לומד עם עצמו?" "כן. לכן." ענה מוטי בשקט. הוא לא חשב שהמשגיח יקלוט אותו כל כך טוב, והמעמד כולו קצת בלבל והביך אותו. "ולכן החלטת להביא נגן MP3 לישיבה כי ישנם רבנים ששומעים בהם הרצאות?" המשיך המשגיח להרעים בקולו. "ולכן אתה שותה תה לפני שחרית, כי ישנם רבנים שעושים את זה?" המשגיח הביט בו כלא מאמין. ומוטי רק הנהן, תוהה ומבויש.
***
"מוטי, המשגיח קורא לך."
"תודה שתים עשרה."
"מה שתים עשרה?"
"אתה הבחור מספר שתים עשרה שבא לעדכן אותי בעובדה הזאת."
נחום ליפרמן, הבחור הכי מרובע בשיעור והכי לא מבין בדיחות בעולם כולו, רק משך בכתפיו והסתובב חזרה לדרכו. מוטי גולדמן, לעומתו, קם בכבדות ממקומו ופסע לעבר חדרו של המשגיח.
הוא היה עייף, כי אתמול הלך לישון מאוחר, ועצבני, כי הוא ידע על מה רוצה המשגיח לשוחח איתו. והשילוב הלא נחמד הזה ליווה אותו בדרכו לחדרו של המשגיח וגרם לו ללכת לאט יותר ויותר. הבחורים מספר שלוש עשרה וארבע עשרה שטרחו לעדכן אותו מי קורא לו, לא זכו אפילו להתייחסות מזערית. וכך, כשהוא מלא טינות ואשמות על העולם כולו, נכנס אל החדר.
אבל כשנכנס, שכח מוטי את מצב רוחו הזעוף, ועל כרחו עלה חיוך קטן על שפתיו. בחדר, מלבד המשגיח שלו, ישב גם הרב יוסקוביץ. הרב יוסקוביץ היה המשגיח של מוטי בשנים הקודמות והשנה פרש לגמלאות. מוטי חיבב מאד את המשגיח הקודם ושמח מאד לפגוש בו כעת שוב.
"שולם עליכם ר' מוט'כה" קידם אותו הרב בברכה רחבה ומחויכת. "בוא, כנס צדיק'ל. כנס, כנס, תרגיש בנוח. בוא. הכינו לך כוס תה, תשתה, תרגע ותספר משהו. מה קורה איתך? איפה אתה אוחז בגמורא?" בחורים נהגו תמיד להתבדח על דרכו של הרב יוסקוביץ לבטא את התרגשותו במלל בלתי פוסק.
מוטי חייך שוב. "עליכם השלום" השיב לברכתו הראשונית של הרב. הוא עשה עוד צעד לתוך החדר, מבטו נעוץ בשולחן שלפני הרב שלו והמשגיח. היו על השולחן שתי כוסות תה מהבילות, ערימת דפים בלתי מזוהים ולוח משובץ בשחור לבן.
"שחמט" אמר המשגיח.
"שחמט". קרץ לו הרב.
"שחמט?!" תהה מוטי.
"שב מרדכי", בקש ממנו הרב יוסקוביץ במבט רציני.
מוטי התיישב ליד השולחן, ידיו החלו מסדרות את הכלים הלבנים מבלי משים על הלוח. הרב יוסקוביץ מולו, החל לסדר גם את הכלים השחורים באותו הסדר. טורה מול טורה, מלך מול מלך, מלכה מול מלכה, רץ מול רץ... השתיקה הסתיימה רק כשגמר הרב להעמיד את כל החיילים שלו בשורה סימטרית ומדויקת מול שורת החיילים הצחורים של מוטי. הוא הניח את החייל האחרון במשבצת, שילב ידיים ונעץ את עיניו החמות בידיו של מוטי, שלא מצאו תנוחה מתאימה.
"אתה יודע איך משחקים?" שאל, כאילו בתמימות.
מוטי לא ענה. רק התקדם עם החייל השני מצד ימין, שני צעדים קדימה.
"אני אסביר לך". התעלם הרב משתיקתו של מוטי והתחיל גם הוא להתקדם עם אחד החיילים.
"במשחק הזה אתה יכול לעשות כל פעם רק צעד אחד." מוטי הגיב בצעד בודד של חייל לבן נוסף.
"ורק כשאתה מגיע אל השורה האחרונה,
אתה יכול לצעוד לכל כיוון שאתה מבין... "
***
הערות
